חוק מופז (שעבר בכנסת בקריאה ראשונה) - יישאר תמיד בקישור שלילי, עם התנהלותו וחוסר הנאמנות של מופז - עת ערק מהליכוד לקדימה.
חוק שמתקבל בכנסת ברב קולות הוא מעצם טבעו ומהותו - דמוקרטי.
הפרשנות הפוליטית והציבורית - הוא נושא לגיטימי לדיון.
* מאת: עו"ד פכטר אברהם
החוק מעורר ובצדק, סערה פוליטית וציבורית עם דיון סוער.
המתנגדים החריפים לחוק, מכל הקשת הפוליטית, לרבות חברי ליכוד שורשיים דוגמת ח"כ מיקי איתן, טוענים בלהט, שהחוק הוא אנטי דמוקרטי וגובל בתרגיל מסריח. הוא מאפשר לקבוצת ח"כים שבעה במספר, שנבחרו במפלגה מסוימת, לעזוב ולעבור למפלגה אחרת. כמו כן ביכולתם להצהיר על הקמת סיעה עצמאית או אפילו תשתית למפלגה חדשה.
בין הטוענים כנגד החוק - יש המדגישים את הנקודה הפוליטית אידיאולוגית, לאמור: הציבור בחר ב-7 הח"כים הנ"ל, ע"ס אג'נדה מסוימת, קו מחשבה, עשייה ואידיאולוגיה התואמים את ציפיותיהם ודרישותיהם מנבחרי הציבור שלהם. עזיבת החברים - יכולה להיחשב, כסתירת לחי לבוחרים שלהם.
האמת - שאי אפשר להתעלם או לעמעם את טיעוניהם, מאחר ויש דברים בגו.
אבל מאידך - לפי שיטת הבחירות הקיימת, אנחנו בוחרים במפלגה. המפלגה בוחרת את נציגיה לראשות הממשלה והשרים וציבור הבוחרים, מפקיד את אמונו בהנהגה הנבחרת.
אבל, מה קורה אם ראש הממשלה הנבחר על שריו ועוזריו, סוטים מהקו המפלגתי שהצהירו עליו בחגיגיות או מתעלמים מההצהרות וההבטחות שהבטיחו טרם בחירתם.
מה קורה למפלגה, שמצביעה במשאל פנימי, כנגד ההתנתקות, ואז בא ראש המפלגה, שהוא גם ראש הממשלה, דוגמת אריק שרון, ומבצע את ההיפך מרצון רוב מפלגתו, והולך ומבצע התנתקות מגוש קטיף.
האם זאת דמוקרטיה במיטיבה - מסופקני.
מפלגה - אינה בית סוהר או צינוק, שלא ניתן לעזוב אותו, או להתנתק ממנו, או פשוט לשנות את דעתך עם שינוי העיתים והמצב המדיני, כלכלי, בטחוני של המציאות המתפתחת.
הפירוש המעשי - התארגנות פוליטית, כדי לעזוב מפלגה שלדעתם טועה ומטעה, או נוסעת בכביש או בכיוון הלא נכון, הוא בהחלט אובייקט לגיטימי ודמוקרטי לעזיבה.
אבל התיקון הזה, של אפשרות עזיבה, או התפלגות, יש בו גם סיכונים לא מעטים לאלה שתומכים בו. שהרי, כשאתה מתקן חוק או מחוקק אחד חדש, הוא פועל ופעיל, לא רק למציאות העכשווית המיידית, אלא גם לעתיד, לשנים הבאות ולמפלגות הישנות או החדשות שתקומנה.
אם ביבי סבור שבתנאים הנוכחיים, האפשרות ש-7 ח"כים מקדימה, יצטרפו לליכוד ובכך יתחילו את התפוררותה של קדימה, יש בכך היגיון מסוים נכון לשעה זו.
אסור לשכוח - מפלגת קדימה, הוקמה בפועל, מאוסף של עריקים ממפלגות אם אחרות. דמויות כמו, פרס, דליה איציק, חיים רמון - ממפלגת העבודה. דמויות כמו ציפי לבני, שאול מופז, צחי הנגבי, רוחמה אברהם, אפללו וכל היתר - עזבו, ברחו, ערקו והקימו מפלגה חדשה, בטענה שיש להם "דרך חדשה".
לכן, אנשי קדימה הם האחרונים, שיכולים להתלונן ולהתקומם כנגד ההצעה של נתניהו.
כאשר מופז - מעל בימת הכנסת, דורש מביבי לא להתנהג כעסקן פוליטי, אלא לראות את טובת המדינה והציבור, בא לך לצחוק או לגחך או לצעוק לעברו, ומה היתה התנהגותך והתנהלותך עד היום. מה לגבי ההתבטאויות וההצהרות כנגד ציפי לבני, כראש מפלגת קדימה, שאינה מתאימה לתפקידה. כאשר כל רצונו ושאיפתו הקרובה להחליף אותה בהנהגה ולהצטרף לממשלת נתניהו.
למה החוק הוא חרב פיפיות:
כי נתניהו, לדעת חלק מהח"כים של הליכוד, מתחיל לסתות מהאידיאולוגיה "הליכודית", תוך הצהרה על הסכמה, להקמת מדינה פלסטינאית (אמנם מפורזת), אבל מדינה עצמאית, שלדעת ח"כים מהליכוד מנוגדת לתפישה, שאין מקום בין ישראל לירדן, למדינה פלסטינאית.
ויש גם מותיקי הליכוד, שעדיין זוכרים שראו בירדן את המדינה הפלסטינאית, אליה צריכים להשתייך ולהתחבר הפלסטינאים מיהודה שומרון ועזה. בין אלה, שהעלו בזמנו את הרעיון הזה, היה גם אריק שרון, והוא לא היה היחיד בתפישתו זו.
העולה מכך - ש-7 ח"כים מהליכוד, יכולים לעשות לביבי את אותו תרגיל של התנתקות מהמפלגה, כפי שהוא צופה מקדימה.
"הסכם אוסלו":
בהזדמנות חגיגית זו, ברצוני להזכיר לציבור כי "הסכם אוסלו", אשר רבים טוענים שהוא, אם החטאת שהביא את עראפת והאינתיפאדה לפתח ביתנו, את החמאס לעזה ואת הצורך בהמשך ישיבת צה"ל ביש"ע, עבר בכנסת בצורה דמוקרטית.
"הסכם אוסלו" - עבר בקולות שני עריקים ממפלגת "צומת", בראשות רפול ז"ל, שהתנגד למהלך נמרצות בתקופת ממשלת רבין.
האם מישהו טען אז, שמדובר במעשה או החלטה לא דמוקרטית. כמובן שהעבירו ביקורת נוקבת ולעגנית כלפי שני העריקים ד"ר שגב וגולפרב, אבל הכנסת ברוב קולות (61 ח"כים), כמתבקש מהחוק העבירה את ההסכם, שתקף עד ימינו אלה.
מופז מתנער מהחוק על שמו:
אפשר להבין את מופז. הוא מטיל עליו כתם של חתרן, לא אמין, זגזגן, דבר שפוגע בתדמיתו ובמנהיגותו, למרות עברו ותרומתו הרבה לביטחון ישראל.
אבל מופז צריך לבוא בטרוניות אל עצמו ולא אל ביבי - או הליכוד. התנהלותו והצהרותיו לאורך השנים האחרונות, גילו בו, כביכול נקודת חולשה שהוא בשל לחזור לליכוד, תמורת הבטחה לתפקיד מרכזי בשלטון. אבל המציאות, אכזרית מעין כמותה. כך גם התקשורת, לכן חוק מופז כשיעבור בכנסת ויהפוך לחוק מחייב, יקושר בעתיד לשמו של מופז לחיוב ולשלילה.
ימים יגידו - מה יהיו גלגוליו והשלכותיו של חוק זה.
הערות בענייני דיומא:
1. התקשורת מרבה לעסוק ביחסים בין ישראל וארה"ב, כאשר הדגש הוא על חוסר הקשר החיובי בין נתניהו לממשל אובמה. ובכן, ככל שביבי יתעקש יותר על עמדותיו הצודקות וככל שיראה, ויסביר לשליחים האמריקאים, את הצד שלנו, את נימוקינו ואת הצרכים הביטחוניים שלנו, כך תגדל ההערכה של ממשל אובמה לישראל, למנהיג חזק, כריזמטי ולא מתקפל.
2. רשימת המועמדים לבית המשפט העליון (ראה מאמרו של עו"ד עמוס ון-אמדן - ב-Ynet דעות), מצביעה על המשך המסורת הכיתתית של גילדת האליטה האשכנזית. הצורך בגיוון, בייצוג רחב של דעות, אמונות, אג'נדות חברתיות ופוליטיות ובעורכי דין פרטיים מהשטח - דבר זה לא בא לידי ביטוי וחבל.
3. חוק הרפורמה במנהל מקרקעי ישראל, יש לו אספקטים חיוביים, בכל הנוגע לאפשרות של אלפי תושבים הגרים בבתים על קרקע המנהל, לרשום הדירות והקרקע בטאבו, ולהתנתק מהמנהל.
4. בכל הנוגע לקרקעות מדינה חופשיות - חובה להשאירם בידי המדינה ובשליטתה, ולא לסכן אותן שיפלו בידי בעלי הון או מאכרים.
5. במידה ומנהל המקרקעין - לוקה בניהול ובסטגנציה ביורוקרטית, יש לעשות רפורמה במנהל, ולא בקרקעות.
